הרקטות מיוסטון התארחו אצל המכשפים בבירה הערב – אצלכם בבוקר/לילה.

סביבות 15:00. טוב, התובנה שהחלק הפרודוקטיבי של היום עומד להסתיים. מפשיר חומוס ופול שהכנתי אתמול ומכניס לצנצנות קטנות. מוסיף הרבה שמן זית (שהבאתי מהארץ – מבחינתי להקפיד על איכות שמן הזית חשוב יותר מלהשקיע ביין טוב) וקצת בצל מטוגן ומלח למעלה. זורק לתיק גם חפיסת שוקולד 70 אחוז (להעיר אותי ברבע השלישי כשאני בדרך כלל עפוץ). אין מצב שאני נוגע באוכל שבחדר אוכל של המדיה, מה גם שאסור לנו בעיקרון (כתבי דרג 2) להיכנס לשם.

סביבות 16:00. יוצא מהבית. בגלל השלג מתחילת השבוע התחבורה הציבורית עברה למתכונת מקסיקו – כלומר האוטובוס מגיע אם לנהג התחשק לקום בבוקר לעבודה. בעידן החדש גם אסור להתלונן. מה שנקרא "תגיד תודה ש". אני מתכנן הליכה ארוכה בשלג/קרח. בסביבות כיכר דופונט אני תופס אוטובוס, ואז מטרו.

סביבות 17:15. מגיע לאולם. יש משחק.

הערב אפילו פינקו אותי בכיסא כמו בימי טרום הקורונה ביציע התחתון (שבכל הלילות כתבים מדרג 2 יושבין בבוקס בקומה 8 במעלית בתקרה של האולם). אני מחייך לעצמי: זה היתרון בלבוא למשחק מול אריות השריון כשהכתב הכי מפורסם שמגיע לסקר הוא הילדה שעובדת בשביל הוושינגטון פוסט.

סביבות 17:20. מניח את המעיל ומנצל את ההזדמנות לפלס את דרכי בפעם הראשונה העונה לעבר הפרקט. השומרים לא שואלים שאלות ואני כמה מטר מדני אבדיה שמתחמם יחד עם דניאל גאפורד.

דני מתאמן עם מסיכה על הסנטר, שזה נראה לי טיפה לא נוח. בכלל, לא ראיתי את דני מחייך הערב כמעט.

סביבות 17:40. מגיע ביל להתחמם – לבד. ההיררכיה בנ.ב.א. בא לידי ביטוי בשני דברים: שכר והאם אתה מתחמם לבד לפני המשחק (וגם כמה מוקדם לפני המשחק התור שלך להתחמם). ביל הוא היחיד אצל המכשפים שמקבל את כל הסל בשבילו להתחמם, בלי צורך לחלוק.

בראד מתחמם עם מסיכה על הפנים והאף – שזה כבר נראה כמו סבל.

סביבות 18:05. באופן מפתיע ביל אינו האחרון להתחמם. עתה מגיעים קוזמה וברטאנס. קוזמה שרירי בצורה מפתיעה. ברטאנס נראה לעומתו כמו ג'אק פאמפקינהד או עמוד חשמל ג'ינג'י. מה שנקרא שרירי חזה מול שרירי חוזה. שמעתי סיפורים על איך ברטאנס לא מחטיא באימונים. הערב הוא היה קרוב מאוד ל-50 אחוז באימון שזה ממש מחריד למישהו שאמור להיות קלעי מקצועי.

בסיום האימון ברטאנס מתעקש לקלוע מהחצי לפני שהוא יורד לחדר הלבשה. הבעיה היא שהוא זורק לא פחות מ-9 פעמים אירבול. אחרי משהו כמו 15 ניסיונות הוא פולט איזה קללה בלטבית עתיקה ומשחרר אותנו מנוכחותו הדביקה. גם ברטאנס לא מחייך המון. קוזמה לעומת זאת נראה הבן אדם הכי שליו בוושינגטון. בכלל כשאתה ליד קוזמה אתה מרגיש כאילו אתה מינימום בבברלי הילס, סאות' הוליווד, או סנטה מוניקה. איזה סטייל. איזה קארמה.

סביבות 17:55. קפצתי לחצי המגרש של יוסטון. רציתי לראות מקרוב את האיש והאגדה ג'ון … לא וול! אלא ג'ון לוקאס השני (II). האיש שהעז להתעמר בשני שחקני נ.ב.א. לפני כמה ימים בחדר ההלבשה במחצית כיוון שהסריחו את הפארקט ועלה לכותרות אחרי ששני אלה, כריסטיאן ווד וקווין פורטר ג'וניור, זרקו עליו מגבת, עזבו את האולם / סירבו לשחק בחצי השני. בכל זאת, איך הוא מעז, עוזר מאמן פעוט שמרוויח כמה מאות אלפים, לדבר אל המיליונרים האלה.

אז ככה, בוא נכיר את ג'ון לוקאס ה-II קצת יותר טוב. קודם כל, הוא אגדת מכללות, שיחק 4 שנים באוניברסיטת מארילנד בשנות ה-70 ולקח אותה לאליט 8 בשנת 1975 מה שהיה בזמנו הישג שיא עבור האוניברסיטה. הוא נבחר שנה מאוחר יותר בבחירה ה-1 בדראפט של ה-NBA על ידי יוסטון רוקטס. שנה לפני כן הוא נבחר על ידי הניו-יורק נטס בדראפט של ה-ABA. אני מקווה שפרופסור לס יסביר לנו בתגובות איך אפשר היה להיבחר בשני דראפטים שונים ומה היה ההבדל בין ה-NBA ל-ABA אז. קטונתי.

ללוקאס סיפור מעניין – הוא התמכר לסמים באמצע הקריירה שלו ונזרק על-ידי יוסטון בשנת 1986. הוא הצליח להיגמל וחזר ל-NBA על חוזה 10 ימים שהפך לחוזה אמיתי ונתן עוד 4 עונות לא רעות כאשר הוא חוזר ליוסטון לעונת פרישה סימבולית ב-1989/90. הוא הקים מסגרות לעזור לספורטאים להיגמל מסמים והפך למודל בנושא הזה. בשנת 1992 הוא כבר היה המאמן הראשי של סאן אנטוניו, אחר כך של פילדלפיה, ואחר כך של קליבלנד. החל מ-2016 הוא עוזר מאמן ביוסטון תחת ד'אנטוני, שהספיקה בינתיים להחליף מאמנים ראשיים אבל לוקאס הצליח להישאר בארגון.

אז בכל מקרה, לוקאס היה שם להתאמן עם השחקנים, אבל ווד ופורטר שמרו מרחק בריא ממנו. בכל זאת, הם שניהם חזרו מעונש הרחקה של משחק אחד על ההתנהגות שלהם. אגב, זה עונש מאוד קל יחסית למה שג'רי קראוס היה נותן להם לפני 30 שנה.

סביבות 18:50. חוזר למושב שלי. מוציא את הצנצנת חומוס, מוציא את הצנצנת פול, מסיר את המסיכה בחגיגיות, מוריד את הג'אקט, ונהנה מכל רגע.

סביבות 19:10. ההמנון. כולם קמים, חוץ מאיזה 5 ילדים מפונקים לידי באיזה סוויטה לאחמ"ים. בערך 1 מכל 5 אנשים באולם עם יד על הלב והגוף מסובב לכיוון הדגל בתיקרה.

סביבות 19:15. מתחיל המשחק. יוסטון פותחים עם הרבה יותר אנרגיה ומצליחים להוביל ביתרון של בערך 5-8 רוב החצי הראשון. החצי מסתיים במיני ריצה של וושינגטון שלוקחת חזרה את היתרון 55-54. דני בחצי לא טוב: 2 נקודות ומינוס 8 ב-14 דקות. ביל טוב עם 16 נקודות אבל רק 6 מ-15 מהשדה. באופן מפתיע דווקא קיספרט, ברטאנס וראול נטו נותנים את הריצה של וושינגטון – לא כל כך כי הם איי יאיי איי אבל יותר כי המחליפים של יוסטון מגיעים מקבוצת הנוער של בית"ר קרית גת.

מנגד, כריסטיאן ווד נראה מאוד מפוקס, משחק במסגרת היכולות שלו וסוגר חצי ראשון עם 12 נקודות ב-5/7 מהשדה. ג'יילן גרין, הבחירה ה-2 בדראפט האחרון, נראה לא רע בכלל עם 12 נקודות גם הוא, רק באחוזים לא מדהימים 4/10. בכלל, לא נראה שוושינגטון באה לשמור הערב יותר מידי.

סביבות 20:15. מתחילים את החצי השני. בשלב הזה כצפוי החומוס והפול (שנועדו לארוחת צהריים, ופחות מתאימים לערב ביום חורפי) KICK IN מה שנקרא, ואני נאבק קשות בלהישאר ער. מנסה להפעיל את חפיסת השוקולד אבל התוצאות לא מרשימות. את הרבע השלישי יותר דמיינתי בחלום מאשר צפיתי. כשהתעוררתי לרבע הרביעי התוצאה היתה 83-86 ליוסטון. ממה שראיתי כריסטיאן ווד חגג הרבע עם 8 נקודות ופלוס 8, דני המשיך להחטיא (0 מ-4 ברבע), וראול נטו שוב היה יעיל עם 5 נקודות ופלוס 1.

סביבות 20:45. אתה אומר לעצמך, זה הפ^*^$ג יוסטון רוקטס. הם מושיבים כל שחקן טוב, ועומדים להעביר חצי מהסגל בדדליין. הם מעוניינים להפסיד. הם ההתגלמות של מגש הכסף. מתי תתניעו כבר את העגלה ותקחו את ה-W שמונח על המגש?

אבל מנגד עומדת חבורת נגרים ואחרים שמשחקים או בשביל החוזה או בלי יסודות כדורסל או בלי תכנית אימון אסרטיבית (בשבוע שעבר כשהרבה שחקנים היו בפרוטוקולים, ווס אנספלד צימצם את הרוטציה מה שהפך את הקבוצה להרבה יותר קוהרנטית ומפוקסת. הערב הוא חזר לרוטציה קצת יותר רחבה וזה נראה פחות מאורגן).

היתרון כבר עולה ל-10. פסק זמן אחד. עוד פסק זמן. בינתיים ביל מבצע עבירה מס' 5 (אוויר — בכלל הערב השופטים שרקו 51 פאולים שזה מעל הממוצע, מתוכם 27 לוושינגטון). לאחר כמה דקות עבירה מס' 6 – תוקף! ווס אנספלד לוקח צ'אלנג' בצדק. רואים בבירור שלא היה כלום, מקסימום פלופ מינימום החלקה, אבל מישהו בסיאקוקוס מבין יותר טוב, צ'אלנג' אנסאקסספול, ווושינגטון צריכה להתמודד עכשיו עם מינוס 7 ו-9 דקות אחרונות ללא ביל. לא נראה מעודד.

מגיעים ל-50 השניות האחרונות והיתרון של יוסטון עדיין יציב על 5. פסק זמן לפני אחרון – המאמן מכין מהלך יעיל מאוד לשלשה מהירה של KCP. הגנה טובה סוף-סוף וראול נטו משיג גול-טנד ואנחנו בשיוויון 111-111 עם 23 שניות לסיום. פסק זמן יוסטון.

סביבות 21:15. אני שואל את הצלם שלידי – מה היית עושה פאול מהיר או מנסה לשמור. הוא אומר – PLAY IT OUT. אני אומר לו – QUICK FOUL. ווס אנספלד מחליט ללכת על הארכה. קווין פורטר ג'וניור הכושל ברוב העונה, מכדרר ומכדרר ושם שלשה בפנים של ראול נטו (אחרי חסימה וסוויץ' מיותר מ-KCP) לסגור את הסיפור.

GAME. אחרי כמה דקות של בלאגן ואופישיאל ריוויו הכרוז מבקש מהקהל לפנות את המגרש – מחזירים 0.4 שניות לשעון. וושינגטון לוקחת פסק זמן. הולכים לזריקה קשה של קוזמה שמקבל את הכדור עם הגב לסל (המהלך לא בוצע בצורה מושלמת) במהלך מהפסק זמן – אירבול.

יוסטון, WE HAVE A PROBLEM.

סביבות 22:15. אחרי שעה שאני מחכה בין התעלה לחדר הלבשה דני מגיעה לבוש משהו בין קוזמה למונטרז עם חברתו ואח של אישתו של הסוכן שלו. אני מתקרב. אנשי האבטחה מקיפים אותי ומבקשים לראות את התג. הם מזכירים לי שאני לא צריך להיות שם. אני מצידי נותן מבט לדני ואומר להם שאני פה לראיין אותו. הם שואלים את דני – DO YOU KNOW HIM? ודני אומר להם שכן. הם אומרים לו שמע בסדר נפרגן לכם כי אתה יותר גדול ממייקל ג'ורדן בישראל, רק קחו את התחת שלכם מחוץ לאזור הזה שהוא אסור למדיה מדרג 2. דני שואל אותם, אתם רוצים גם לבוא איתנו, יש לי מקום באוטו. הם כבר קרועים. החברה מנגד כבר מפעילה לחץ פיזי מתון ואני מרגיש בין הפטיש לסדן. אני סוג של מתחנן לדקה של ראיון להופס ישראל לאוהדים בבית, אבל דני נותן את המבט המותש "אני ממש לא מרגיש טוב היום" (מה שמסביר לי את תצוגת הנפל), ו-"אפשר ביום אחר?". אז ככה, אין עדיין ראיון עם דני. אני מניח שעד סוף העונה זה יעבוד אבל אני כבר לא מבטיח.

סביבות 23:00. אחרי מטרו והליכה של בערך 25 דקות מגיע הביתה. מכין תה, מקלחת,

סביבות 23:45. הולך לכתוב את הרשמים.

סביבות 02:15. מעלה את הפוסט.

ואגב, זה הזמן להודות לרדיו הקצה, שהנעימה עבורי את ההליכה בשלג והרגעים המתים הרבים.

לסיום, אני רוצה לאחל לפרופסור מנחם לס שנה אזרחית נפלאה. כל יום שאנו זוכים לתרום למפעל הזה שנקרא הופס ישראל הוא סוג של נס. כל יום של מעורב הופס (ושאר תוכן נפלא באתר של שלל הכותבים) הוא סוג של נס. והעובדה שמנחם התגבר על הקורונה הוא גם נס. הכדורסל הוא רק התפאורה. אבל מה הם החיים בלי התפאורה?